הטופ של סיציליה האלגנטית.

סיציליה נחשבת לאזור יין "חם": רוב היינות שמיוצרים בה משקפים את העובדה הזו. הם פירותיים, עשירים, מביאים אל הבקבוק שמש ים תיכונית של קיץ שאנחנו מכירים מישראל. סיציליה היא גם אזור היין הגדול באיטליה ובאירופה כולה. עד השנים האחרונות היא היתה "אגם יין" ענק – אזור שהתמחה ביינות מסה שרובם נמכרו במיכלי ענק ובוקבקו השד יודע איפה. אבל במזרחה של סיציליה הנמוכה והשטוחה ממוקם הר ענק, 3,000 מטרים גובהו. זהו הר הגעש הפעיל ביותר באירופה. ושם, מתחת ובין מפלי לבה קפואים, הצעירים ביותר ביניהם בני 30 בלבד, מתקיים אזור יין "קר" בהרבה, אבל כנראה השם הכי חם בין עיתונאי היין ברחבי העולם. שם נמצאים כמה מהיינות המרתקים, המקוריים – והטעימים ביותר – שיש לאיטליה להציע. זהו ה-ETNA DOC.

בשנים האחרונות חווה "ארץ היין סיציליה" רנסנס מרשים. כחלק ממנו, הגעתי אליה די במקרה. משך שמונה ימים הסתובבתי, טעמתי, ביקרתי ואפילו שתיתי. 300 יינות לפחות. אבל את ה-Etna Rosso של יקב Terre Nere טעמתי לראשונה בישראל, עם קבוצת חברים.
לכולנו נדלקו העיניים.
אחר כך נסעתי לבקר את היקב ואת הבעלים-יינן, מרקו דה גראזיה.

מרקו דה גראזיה הוא סיפור מעניין בפני עצמו. "מה אתה בדיוק", אני שואל אותו די בהתחלה. "יזם? איש עסקים? בעל יקב ויינן"? מרקו ואחיו יאנו מייצאים יין לארה"ב ולעוד מדינות בעולם מכמה עשרות יקבים איטלקיים מצויינים. עסק גדול עם כ-15 עובדים ויעילות אמריקאית כמעט, כפי שמתאים לאדם שנולד בארה"ב ואף בילה בה חלק ניכר מחייו. את התשובה גיליתי, אני חושב, בסוף השבוע, בסיור של יום שלם בין כל הכרמים, החלקות והיקבים של צפון אזור האתנה. מרקו הוא אדם משכיל, בעל ידע רחב יריעה, אנציקלופדי כמעט. הוא יזם ואיש עסקים, אבל אחרי דרך ארוכה בעולם היין, כיום הוא יינן ובעל יקב, והאדם שבעוד 25 שנה ייחשב כדמות המרכזית במהפכה שעוברת כיום על אזור האתנה.
הוא הגיע לסיציליה ולאתנה די במקרה.
כמו שקורה לו עשרות פעמים בשנה, הוא בא בהזמנת יקב מקומי שביקש לעזור לו למכור את היין שהוא מייצר. "אני מחפש בראש ובראשונה קרקעות טובות, איתן אפשר לעבוד ומהן ניתן לעשות יין גדול", הוא אומר לי. מרקו נחשב לאחד האנשים שהצעידו את ברולו לעידן היותר מודרני-נקי שלה, אם כי בסגנון קיצוני פחות מגאיה האולטרא מודרניסט. "מייד הבנתי שיש פה סוג של פארק יורה יינני. גפנים בנות מאה שנים ויותר, זנים מקומיים, קרקע וולקנית מופלאה ומגוונת, אקלים קריר עם הפרשי טמפרטורה 'לפי הספר'. האתגר היה להחיות את הכרמים המוזנחים, לשפר אותם שנתיים-שלוש, ואחר כך לייסד שיטה שעיקרה עבודה קשה בכרם שתעשה חיים קלים מאוד ביקב. שום דבר שהמצאתי, אבל פעם ראשונה שאני לא רק מייעץ אלא בעיקר עושה. אבל היה צריך סבלנות".
עם הרבה סבלנות ועם עוד יותר חזון, מרקו התחיל לקנות כרמים, כמעט כל מה שאפשר. "זו סביבה חקלאית, אף אחד לא מוכר אדמה בקלות, בטח לא לבחור עירוני שהגיע מהסנובה הטוסקנית", הוא אומר. את הבציר הראשון (2002) הוא עשה עם חצי יקב. את השני עם שלושת רבעי יקב. הבציר האמיתי הראשון היה זה של 2004. בשנת 2012 יגיע היקב האולטרא מודרני לקו הסיום (הזמני?), אבל עבודת רכישת הכרמים נמצאת רק במחציתה, פחות או יותר. הצד הצפוני של האתנה נחשב לצד הטוב יותר, ומרקו קונה שם כמה שאפשר, מחליף חלקות טובות במצויינות, ואוסף כרמים במרוץ נואש נגד הזמן בו המחירים יעלו לנקודה שתהפוך את קנייתם לבלתי אפשרית, עבורו לפחות.

 

הנקודה יוצאת הדופן בצד ימין של המפה מלמדת אותנו משהו אחד, ברור להפליא: האזור של הר האתנה הוא "אי על אי", כפי שמכנים אותו בגאווה היצרנים המקומיים. זה "טרואר" במלוא עוצמת המילה. כשיושבים מול ההר המושלג, רואים את העשן המיתמר ממנו – זהו הר געש פעיל, כאמור – ויותר מכך כשמסיירים בכרמים, רק אז מבינים את הייחוד, את העוצמה ואת הפוטנציאל שרק מתחיל להתגלות לאט לאט. בניגוד למה שקוראים בעיתונים, יש באזור האתנה שניים, שלושה או אולי ארבעה יקבים מקצועיים, איכותיים ובעיקר עקביים. Terre Nere – "אדמה שחורה" – הוא לטעמי היציב, המעניין, האיכותי (והמשתלם לצרכן!) ביניהם. אלו יינות שפשוט, אבל פשוט, חייבים לנסות. לאו דווקא כיון שהם היינות הכי גדולים בעולם, אלא כי הם מקוריים, עשויים היטב, טעימים, ובעיקר חסרי חיקוי.

איך היינות נטעמים:

העיתונאים המסקרים דרך קבע את היקב, כמו גם מרקו עצמו, טוענים בלהט כי הרמה ממשיכה לעלות, משנה לשנה, מבציר לבציר. ההסבר פשוט: נסיון מצטבר ושיפור מתמיד של עבודת הכרם. נוהגים לכנות את הנרלו מסקלזה (Nerello Mascalese), הזן המוביל באזור (יחד עם הנרלו קפוצ'יו הכהה יותר) כפינו נואר של סיציליה, או הברולו של האתנה. אלה תאורים חלקיים. יש בנרלו את הפרי המעודן של הפינו, ומשהו מהטאנים הנוכחים של פיימונט, אם כי בטרה נרה הם יחסית בשלים. החמיצות הרעננה והעידון הם קווי אופי שמשותפים לשלושת האזורים המופלאים הללו.

Terre Nere Etna Bianco

ארבעה זנים מקומיים, בראשם ה-Carricante, הזן העיקרי של אזור האתנה, עם Cattarato, Grecanico ומעט Inzolia. הגפנים ניטעו בשנות ה-40. יין שתסס במיכלי נירוסטה ושהה בהם עוד כמה חודשים עד להשקתו. זנים מעניינים, עשייה מרתקת ומדוייקת להפליא, מניבים יין נינוח ומאוזן, עם פחות מחצי גרם סוכר אבל פירותיות נפלאה, מינרליות בועטת ואיזון מרשים. הזנים הלבנים מהווים כרגע כ-4% מתנובת האזור, כך שהיינות הללו במחסור תמידי. קשה להשיג, קל להתאהב.

Terre Nere Etna Rosato

גפנים בנות 40-140 שנה. השרייה קצרה על הקליפות ולאחר מכן תסיסה והתבגרות קצרה במיכלי נירוסטה.
הטעם? אין דברים כאלה.
אחד מיינות הרוזה הטעימים ששתיתי בחיי. אומרים שרוזה לא יכול לנסוע יותר משני קילומטרים מהיקב. שתיתי אותו בוורונה. התאהבתי. לא האמנתי שהוא יבש לחלוטין. אני מתאפק לא לבנות ציפיות בשמיים. גם שלי, גם של מי שקורא. אגב, מחירי הלבן והרוזה אמורים להיות מאוד דומים לאתנה רוסו ה"רגיל".

Terre Nere Etna Rosso

מכאן התחיל הרומן שלי עם היקב. גם ביין הבסיסי גיל הגפנים הממוצע עובר את ה-40 שנה (!), חלק ניכר מהגפנים מנטיעת 1927, רוב הגפנים הן בנטיעת Goblet, גביע. ביינות ה"קרו", אגב, הכל נטוע גביע, עם מרווחים של כמטר בין הגפנים. תסיסה במיכלי נירוסטיה ועוד כמה חודשים בעץ – באריק ישן, טונו וגם חביות של 2500 ליטר. בקיצור, טעמי עץ זה לא הסיפור פה.
כבר ביין הזה אפשר להבין את העניין – פרי אדום, פרחוני, מתובל, עם טאנינים נוכחים ונוכחות שאינה מעיקה אבל גם לרגע לא מיימית כמו שקורה לא אחת עם יינות מהאיזור. מאוזן, ארוך ובמילה אחת – שונה (מכל מה שהכרנו עד היום).

Terre Nere Etna Rosso "Feudo di Mezzo"

הכרם הכי נמוך – בערך 620 מטרים של טרסות רחבות ולא תלולות כמו הגוארדיולה הדרמטי. הקרקע כאן שונה ממה שיש באזור ועשירה יחסית – שילוב של חול ואפר וולקני אפרפר ועמוק יחסית. כל יינות ה"קרו" מבלים 18 חודשים בעץ, חציו בלבד באריק, רבע ממנו חדש. היין רך יחסית, ידידותי, ואחרי קצת חמצן בכוס הוא משחרר את כל מה שיש בו – ורדים, פרי אדום, והכל עם אופי הרמוני ואלגנטי להפליא.

Terre Nere Etna Rosso "Calderara Sottana"

כ-10 דונם מהכרם הזה, שצמוד ליקב הם ה"טרום פילוקסרה" המיתולוגי-בכוח. בגובה של 700 מטר האדמה סלעית מאוד – רואים את האבנים הכהות מבצבצות בין רגבי האדמה ההפוכים, אבל עוד חודש החול יישטף והסלעים יחזרו למשול בנוף, כפי שרואים בפינה אחרת של הכרם שעוד לא טופלה. ריחות "אדומים", יותר מתובל ומינרלי, משהו בין הסגנון הנגיש והידידותי של ה"פאודו" לבין היינות הבאים.

Terre Nere Etna Rosso "Santo Spirito"

טראסות רחבות למדי, שבנויות בצורת אמפיתיאטרון. גבוה כמעט כמו הגוארדיולה, אבל בשיפוע מתון יותר, ובמפנה מערבי. עד 2008 הענבים היו קנויים ברובם, אבל כיום יש ליקב כ-80 דונם מהכרם הזה, עם אדמות סלעיות-טוף, שנותנות ביטוי אחר ונפלא לענבי המסקלזה.

Terre Nere Etna Rosso "Guardiola"

הכרמים הכי גבוהים – Guard מלשון "שומר", ואכן מגובה של 800-900 מטרים הנוף לא פחות ממדהים. "בגובה 1000 מטר ההבשלה אינה וודאית", אומר מרקו. בקצה החלקה ניצב לוח אבן, עליו מצויינת הנקודה הכי רחוקה אליה הגיע הלבה בהתפרצות של 1981. סך הכל 25 מטר מהכרם בן התשעים. הנטיעות הן כולן על טראסות, מה שאומר שכל העבודה נעשית ביד. האדמה אפורה, סלעית וקשה, ענייה מאוד – והיינות בהתאם.
אלה היינות הכי קשוחים, טאניים, ושזקוקים לזמן כדי להיפתח. עוצמתי, פרחוני-מתובל, פרי שחור עם צבע שקשה להאמין, אבל עדיין מאוד אלגנטי ומורכב.

Terre Nere Etna Rosso "Pre-phylloxera"

לא נשאר לנו כלום מה-2009, אבל מאז אנחנו מקבלים מהיין הזה – ומעט מאוד. כן, גם כאן יותר טוב לא לדבר על כמויות. אבל האופי, האיכות והריכוז – באמת שקשה למצוא דברים כאלה. עושר, מורכבות, אורך, מרקם – והכל באריזה מאוד Loose ולא מעיקה. אגב, הגפנים מתועדות כבנות 150 שנה. עוד רמז למה שהזן והאזור מסוגלים להגיע תחת משטר חקלאות מודרנית.