"אחד האזורים שהרוויחו יותר מכל מהתופעה שמכונה 'התחממות גלובלית' הוא אזור הלואר, והדברים אמורים בעיקר על היינות האדומים מבוססי קברנה פרנק".
על הציטוט הזה חתום ג'ון גילמן, אחד מכתבי היין המעטים (מדי) שמכסים בצורה סדירה את היינות המופלאים שמיוצרים בעמק הלואר. את אותו משפט שמעתי בצורה כזו או אחרת משך חמישה ימים אינטנסיביים של ביקורים בחבל הארץ שמוכר לנו בעיקר בזכות יינות הסוביניון בלאן הטעימים ביותר על פני כדור הארץ.
על הלואר ה"לבן" נרחיב בהזדמנות קרובה, אבל הפעם נקדיש כמה מילים לקברנה פרנק, שמוכר לנו בעיקר כאחד מהזנים המשלימים בבורדו. בתודעה שלנו התקבעה משוואה שטוענת "קברנה פרנק = ירוק". אם נקשור את הדברים לפסקה הקודמת, אפשר להבין כי הירקרקות הזו יכולה בעיקר לנבוע מבשלות לא מספקת, בוודאי בעמק הלואר הקר והרטוב יחסית. ואכן, אם בוחנים את המספרים עולה בבירור כי הלואר הוא אזור של יינות לבנים אוהבי קור. הכוונה במספרים הם מדידת הטמפרטורות והמשקעים, ועוד יותר של הדונמים המעובדים בפועל. "קברנה פרנק נוטעים רק באזורים מוגדרים בעלי מיקרו-אקלים ספציפי, בו יכול הקברנה פרנק להבשיל", מסביר פיליפ ואטאן, היינן והבעלים של שאטו דו הורו מסומור שאמפיני. ואכן, מתוך כ- 700,000 הדונמים שבלואר הנטועים בגפן יין, פחות מ-10% הם של קברנה פרנק וזנים אדומים בכלל, כאשר הרוב (20,000 דונם) הם מתת האזור שינון.
לא הרבה ענבים, אבל איזה יין.
אפשר לתאר את הקברנה פרנק הלוארי כשילוב של העוצמות הבורדלזיות עם העידון הבורגוני. כמו כל הכללה גם זו מעלימה יותר מדי מידע בחורים הגדולים מדי של המסננת. הקברנה פרנק של הלואר נמצא עכשיו בנקודה בה הקסם מתחיל לצאת לאור. בהרבה אזורי יין יש יצרן מיתולוגי ששיפר את הרמה מוקדם מכולם. המקבילה של הקברנה פרנק מהלואר להנרי ז'אייה מבורגון הם כנראה האחים פוקו מיקב קלו רוז'אר המצויין. אבל הם לא לבד בחתירה הבלתי מתפשרת להבשלה גבוהה ולטיפול הולם בפרי שמתקבל. כמו במקומות אחרים בעולם הישן, דורות חדשים נכנסים למשחק, עבודת הכרם הופכת קפדנית (הרבה) יותר, העץ מתחיל לשחק תפקיד יותר משמעותי (אבל אנחנו מחפשים את אלו שלא נותנים לו להשתלט על העניינים) – וכן, האקלים מפרגן טיפה יותר. התוצאות מרתקות בכל קנה מידה, אם כי במיקרים רבים הטאנינים מצריכים מעט סבלנות כדי לחשוף את הקסם. אי אפשר בלי להזכיר את המחירים הנוחים – המאוד נוחים – בהם מצטיין האזור, לפחות בינתיים. לאור מה שקורה באזורים היותר מתוקשרים של צרפת, ההמלצה שלנו היא חד משמעית – להצטייד בכמה שיותר יין.
כמה מילים על אפלסיונים של יין אדום בלואר.
בעמק הלואר ישנם ארבעה תתי אזורים עיקריים בהם מגדלים ענבים אדומים, בעיקר קברנה פרנק. אגב, קברנה פרנק נטוע באזור מאז המאה ה-17, והפקטור העיקרי שהביא אותו הנה הוא הבשלתו המוקדמת, שמתאימה יותר ללואר הקר. ברוב האזורים הדרישה היא למינימום של 90% קברנה פרנק בבקבוק של יין אדום, כאשר הקב"ס נכנס לתמונה רק בשנים של הבשלה טובה יחסית, מה שקורה יותר ויותר.
סומור שמפיני מייצרת את היינות הקלים והעדינים יותר, אם כי גם כאן ישנם יוצאים מן הכלל כפי שנגלה בהמשך. סט. ניקולה דה בורגוי הוא האפלסיון הקטן מהארבעה, וכמו בורגוי השכן הוא מייצר יינות שנחשבים הכי כבדים וטאניים בצעירותם, יינות מורכבים להפליא שבמיטבם פורחים אחרי עשור או יותר. בבורגוי היותר גדולה יש שני סוגי קרקע, כאשר אדמות חלוקי הנחל מפיקות יינות קלים יחסית ומאוד נגישים. האזור הגדול והמגוון מכולם הוא שינון – ההבדל העיקרי הוא הטאנינים החלקים יותר, מה שלא פוגם ביכולת ההתיישנות של יינות האפלסיון.
אבל הקווים הכלליים הללו טובים למבחני ה-MW. בפועל – היצרן חשוב מהכל. ואנחנו בחרנו שניים מהיצרנים הטובים ביותר שיש לעמק הלואר להציע.
קצת על Chateau Du Hureau – Phillipe Vatan
האחים פוקו הם היצרן הכי "קאלטי" של קברנה פרנק בלואר, ובוודאי בסומור. "אבל אם אי אפשר למצוא את היינות שלהם, הרי שהשם להכיר באפלסיון הוא של שאטו דו הורו", כותב ג'ון גילמן בכל אחת מהסקירות השנתיות שהוא עורך ליינות עמק הלואר. באופן פורמלי תת האזור סומור שאמפיני משתייך לאנז'ו ולא לטוריין, כמו שאר שלושת תתי האזורים ה"אדומים". אבל בפועל הם נושקים אחד לשני, וההבדלים בסגנונות אינם דרמטיים. מבחינה מסויימת האזור יכול להזכיר דווקא את שמפן – מנהרות ארוכות שחצובות בקרקע הגירית משמשות לאיחסון וייצור היין, ולפעמים גם למגורים. שאטו דו הורו הוא היקב המרשים ביותר באזור, אם כי הוא רחוק מהפאר והזוהר של בורדו.
עד לפני עשור או שניים ניפק האזור יינות קלילים יחסית. Red wine with fish? בדיוק זה! הקברנה פרנקים הקלילים יחסית של סומור הפכו זה מכבר ליקירי מסעדות פירות הים של פריס. אבל דור חדש של ייננים חותר לבודד את הכרמים השונים ולהפיק היכן שאפשר יינות דעתניים, מורכבים ואפילו עוצרי נשימה. כך גם אצל ואטאן, שלפני עשור וחצי ייצר שני יינות והיום מציע 4-5 ביקבוקים שונים, בעלי אופי וייחוד שתלוי כמובן בטרוארים ובכרמים השונים שעומדים לרשותו.
פיליפ ואטאן קיבל לידיו את ניהול היקב מאביו בשנת 1987. כיום יש לו כ-200 דונם שמתפרשים על פני 20 חלקות שונות, 90% מהן נטועות קברנה פרנק והשאר בשנין (חכו ליין הלבן הנפלא של היקב). הדלת נפתחת היישר אל בטן אדמת הגיר שמרכיבה את הקרקע שנמצאת מדרום לנהר. החלל המרשים הוא כבן 900 שנה, ובו נמצאים כל מתקני היקב – מיכלים, חביות ואף הבקבוקים המלאים. החידוש אותו הוא מציג לפנינו הוא חביות עץ בנות 3200 ליטר, בהן תוסס היין הלבן החל משנת 2010, והאדום החל מבציר 2011. הקלייה – מינימלית, מה שמבטיח כי טעמי העץ הסופר-קלויים נשארים מחוץ למשוואת הטעם ביקב. משנת 2011 שאטו דו הורו הוסמך לחקלאות אורגנית מלאה – "אני חושב שהתוצאות השתפרו עם המעבר", אומר לנו פיליפ, "היינות מרגישים לי מדוייקים וטהורים יותר, ובפרט כשמדובר בחומציות וברעננות הכללית של היינות".
אזור זה בגדה השמאלית של הלואר (שזורם מערבה – כלומר זו הגדה הדרומית), נחשב לאזור איכותי ליין אדום כבר במאות הקודמות. חלק מהקרדיט ניתן לאדמת הטוף המקומית – לא הטוף של הגולן אלא גירסת גיר-ליימסטון שיכולה לאצור עד 300 ליטר מים למטר מעוקב (!), סוג של תעודת ביטוח לימים חמים. המקומיים מאוד גאים באדמה שלהם, שסיפקה חומר גלם משובח לבניית הטירות המהממות של הלואר. "תראה כמה זמן הן מחזיקות מעמד, ובאיזו שלמות!", צוחק פיליפ. ההבדלים בחלקות נובעים מפרמטרים אחרים: עומק שכבת האדמה מעל הטוף, חשיפה לשמש ושיפוע המדרון, גיל הגפנים, שיטות ההדלייה ועוד. עוד נקודה מעניינת – העץ הוא לא חלק מהמשוואה ביישון היין, למעט היין האחרון בו החל ואטאן להשתמש בחביות גדולות רק מבציר 2010. לשאטו דו הורו כמה חלקות בלעדיות משלו, כמו ליזהגאט, מהם מפיקים יינות עוצרי נשימה, שבהחלט שווים את תשומת הלב של חובב היין הישראלי.
Chateau Du Hureau, Tuffe
היין הבסיסי של היקב – אבל עם בסיס כזה אפשר לבנות גורדי שחקים! יין שבנוי מחלקות צעירות אך עם "חיזוק" של כמה וכמה גפנים בוגרות., ריחות של קסיס וגרגרי יער, מעט עשבוני-מינרלי, טאנינים מעט-מעט נוקשים עדיין, נפח פנטסטי וסיום ארוך והדוניסטי. סך הכל כ-80,000 בקבוקים שמהווים את רוב הייצור של היקב, אם תרצו היין האזורי של השאטו. ג'ון גילמן העניק 92 נקודות לשני הבצירים העוקבים 2009-10. יין בסיסי מרשים בכל קנה מידה.
Chateau Du Hureau, Les Fevettes
הגפנים הכי בוגרות ביקב – נטיעה של 1943. מרוכז יחסית, ארוך ומורכב, יין לטווח ארוך של 20 שנה ויותר. צריך לטעום כדי להבין כמה תמורה מקבלים לכסף בלואר, ובלי קשר לכסף, כמה זה מוצלח.
Château du Hureau, Lisagathe
נקרא על שם ליזה ואגאתה, בנותיו של ואטאן, ונחשב לטופ של היקב. חלקה שנמצאת ממש מעל למבנה היקב, עם שיפוע קל לכיוון הנהר, וגפנים מאוד בוגרות (50+). כאמור, היין מקבל מעט עץ חדש (בחביות של 600 ליטר), ועם מעט מאמץ מגלים את זה בריחרוח. לצד שפע של פרי שחור ומרוכז מקבלים מעט וניל, קלייה ואקליפטוס. הנפח מאוד מרשים, עמוק ומרוכז אבל ללא כובד או מתיקות. שכבות של טעם, יין מורכב ואלגנטי שיצריך מעט סבלנות כדי לפתח עוד עניין ומורכבות. גרנד קרו!
ציון גילמן – 94.